הקולנוע הישראלי, בדומה לתנועה הציונית כולה, בחר להתעלם מעולם האמונה והדת. באורח פלא דווקא בתחילת האלף הנוכחי חל שינוי משמעותי ועולם האמונה והדת היהודית חזר בתנופה לקולנוע הישראלי.  

קולנוע עם כיפה: דת ואמונה בקולנוע הישראלי

  

ירושלים והכותל המערבי היו במשך דורות רבים הסמל הגדול לחיבור ההיסטורי של עם היהודי לארץ ישראל. 

אלפי שנים של געגועים וכיסופים הגיעו לקיצם עם איחוד העיר ביוני 1967. כיצד מתמודד הקולנוע הישראלי עם מעמדה הייחודי של עיר הקודש?

מתי ולמה הפכה ירושלים לבירת הסרטים של ישראל?

בין קודש לחול – ירושלים בראי הקולנוע הישראלי

העיר העברית הראשונה והכרך האורבאני היחידי  שיש לנו, הציבה תמיד אופוזיציה ממשית ל"נרטיב העל" של התנועה הציונית. אל מול האתוסים הגדולים: ציונות, בניין הארץ, התיישבות, חקלאות וצבא , התנהלו החיים בתל אביב כקרנבל אחד גדול של נהנתנות, הגשמה עצמית וחיים חסרי אידיאולוגיה ודאגות. נעקוב כיצד הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי בקולנוע הישראלי בכלל ונתמקד בעבודתם של אפרים קישון ז"ל, אורי זוהר ואסי דיין ז"ל, היוצרים המזוהים ביותר עם העיר.

מדינת תל אביב

במהלך שנות השלושים של המאה הקודמת, נוצרו בארץ ישראל המנדטורית הסרטים הראשונים של הקולנוע הישראלי. סרטים כגון: "צבר", "לחיים חדשים", "זאת היא הארץ", "ויהי בימי", "עבודה", והלהיט הגדול "עודד הנודד".

כל הסרטים, היו פרי עמלם של משוגעים לדבר, חלוצי הקולנוע הישראלי (נתן אקסלרוד, ברוך אגדתי, חיים הלחמי, אלכסנדר פורד ואחרים) אשר בתנאים בלתי אפשריים יצרו קולנוע ציוני מגויס, המציג בפני העולם כולו, את המפעל הציוני המתחדש בארץ ישראל.

ויהי בימי החלוצים - הקולנוע הציוני בימי המנדט

סרט תיעודי (60 דקות), אותו ביימתי וצלמתי בזמן ההתנתקות מרצועת עזה (אוגוסט 2005), הסרט מלווה שלוש דמויות מרגשות, אשר התגוררו בגוש קטיף עד לפינוי. המפגש בנוי  מצפייה בסרט ודיון אחרי ההקרנה יחד עם עדכונים על תהליך השיקום של הדמויות המרכזיות בסרט.

והנה רוח גדולה באה - מסע תיעודי אישי בימי ההתנתקות מרצועת עזה

רונית אלקבץ ז"ל ("שחור", "אור", "שבעה", "ביקור התזמורת", "גט") , הייתה ללא ספק השחקנית והיוצרת המרתקת ביותר של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים. הייתה בה עוצמה פנימית יוצאת דופן, אשר באה לידי ביטוי דווקא, כאשר גילמה דמויות של נשים מנוצלות ומוחלשות.   

רונית אלקבץ

"הוא הלך בשדות", "גבעת חלפון אינה עונה", "החיים ע"פ אגפא", "מר באום", "בטיפול", "החיים כשמועה" : אסי דיין, היה שחקן נפלא כותב מוכשר ובמאי ישראלי חשוב אך יותר מכול הוא היה הבן של "אבא אחד עם עין אחת" על חייו, משפחתו ויצירתו הנפלאה בצלו של אביו המיתולוגי.

אסי דיין - החיים בצל המיתוס

  

הסוציאליזם היה נשמת אפה של התנועה הציונית והקיבוצים היו חוד החנית של החלום הציוני סוציאליסטי. 

הקולנוע, של ראשית המדינה ("הם היו עשרה", "חבורה שכזאת", "הוא הלך בשדות") האדיר את הקיבוצים שנחשבו לבחירה הערכית הנכונה. אך לצערנו, הניסוי המפואר הזה התנפץ אל מול אופיו האינדיבידואליסטי של האדם  וחשבון הנפש לא אחר לבוא.

הקיבוץ – החלום הסוציאליסטי ושיברו

יישובי הפריפריה היו במשך שנים רבות "מחוץ לתחום" עבור הקולנוע הישראלי אשר פעל רובו ככולו באזור תל אביב והמרכז. סרטו של רם לוי "לחם" משנת 1986 היה הראשון אשר הביא את סיפורן של עיירות הפיתוח אל הקהל הישראלי ופתח למעשה את כול הדיון הקולנועי ביחסים המורכבים בין הפריפריה "הנכשלת" למרכז הדומיננטי והחזק.   

"סוף העולם שמאלה" - פריפריה ומרכז, בקולנוע הישראלי

אריק איינשטיין ז"ל והרב אורי זוהר ("לול", "מציצים", "עיניים גדולות") הם שניים מהסמלים הגדולים ביותר של עולם הבידור והתרבות הישראלי. הרצאה המבוססת על נוסטלגיה רוויה מוזיקה הומור וקולנוע. נסקור, את העשייה הקולנועית והטלוויזיונית שלהם ונראה שמתחת למעטה ההומור והחיים הפרועים הסתתרו נפשות טועות שחיפשו משמעות.

אני ואתה נשנה את העולם - אורי זוהר ואריק איינשטיין

מדינה עדין אין להם אבל קולנוע דווקא יש!

רצה הגורל ולעם הפלסטיני נולדו מספר יוצרי קולנוע מרתקים בראשותם של:

איליה סולימן הגדול, האני אבו אסעד (מועמד לאוסקר השנה), מישל חלייפי ואחרים. היוצרים הללו, מטפלים ב"בעיה הפלסטינית" בכנות, בעוצמה ובהומור יוצא מהכלל ומאפשרים לנו התבוננות מעמיקה ויוצאת דופן בשיח הפנים פלסטיני.

קולנוע פלסטיני

מבוא מרתק ומצחיק לתולדות הקולנוע הישראלי החל משנות השישים ועד ימינו, דרך סיפורי האהבה של "הצבר" המיתולוגי. החל מ "אקסודוס" יחד עם אורי גיבור הספר והסרט "הוא הלך בשדות", דרך סרטי הבורקס של שנות השבעים ועד "חתונה מאוחרת" סרטו המשובח של דובר קוסאשווילי . תוך כדי כך נחשוף את הזרמים האידיאולוגיים אשר השפיעו על החברה הישראלית לאורך השנים.

אהבה בימי בורקס - על אהבה ואידיאולוגיה בקולנוע הישראלי

פרנץ קישהונט (קישון) עלה לישראל במאי 1949, כאשר אין בפיו מילה אחת בעברית. בתוך זמן קצר, הופך לגדול הסטיריקנים הישראלים ולסופר הישראלי המצליח ביותר (במונחי מכירת ספרים). באמצע שנות השישים, הוא מחליט להיכנס לעולם הקולנוע ולהפוך את הטקסטים שלו לסרטים. בסך הכול, יצר קישון חמישה סרטים. ארבעה מתוכם: "סאלח שבתי"( 1964) "ארבינקא" (1967) "תעלת בלאומליך" (1969) ו"השוטר אזולאי" (1971) כלולים בפנתאון של הקולנוע הישראלי וזכו להצלחה עצומה. סרטו החמישי, "השועל בלול בתרנגולות" (1978) היה כישלון חרוץ ובעקבותיו נטש קישון את עולם הקולנוע וקצת לאחר מכן גם את ישראל.

אפרים קישון

הרב אורי זוהר, נחשב ע"י רבים כגדול הבימאים שצמח כאן. קריירת הבימוי העשירה והמוערכת שלו מתאפיינת בתפניות חדות מבידור פופולארי ("מציצים", "לול", "השכונה שלנו") ועד אומנות גבוהה וביקורתית ("חור בלבנה", "שלושה ימים וילד", "כל ממזר מלך"), אך בכל עשייתו ניתן למצוא את מקורות השבר, אשר הביאו אותו לבחור בדרך אחרת.

אורי זוהר - גבר הולך לאיבוד
  • קולנוע ישראלי
    מ- הוא הלך בשדות ועד- אפס ביחסי אנוש

    התבוננות מעמיקה (ומבדרת) בשינויים ובתמורות שעברו על החברה הישראלית מאז החל המפעל הציוני ועד ימינו. החל מדמותו המיתולוגית של אורי, גיבור הספר והסרט "הוא הלך בשדות", אשר מקריב את נפשו למען המולדת ועד החיילות חסרות המעש שמנסות להתאבד בעזרת מהדק סיכות בסרטה הנפלא של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש".

בניית אתרים BestSite

© 2018 by Ziv Alexandrony

  • white phone png
  • white mail png
  • white whatsapp png