מלחמת לבנון הראשונה (1982) ו"הבוץ הלבנוני" שנמשך 18 שנים. קיבל ביטוי קולנועי נרחב ואיכותי מאוד בקולנוע הישראלי החל מ"שתי אצבעות מצידון", "עונת הדובדבנים" ו "גמר גביע" שנעשו בזמן הקרבות ועד הסרטים האישיים של שנות האלפיים "יוסי וג'אגר", "בופור", "לבנון", "ואלס עם באשיר" "הלהקה האחרונה בלבנון" הסרטים הללו מספרים בהצלחה יוצאת דופן את סיפורה של המלחמה והאנשים אשר השתתפו בה.

הסוציאליזם היה נשמת אפה של התנועה הציונית והקיבוצים היו חוד החנית של החלום הציוני סוציאליסטי. 

הקולנוע, של ראשית המדינה ("הם היו עשרה", "חבורה שכזאת", "הוא הלך בשדות") האדיר את הקיבוצים שנחשבו לבחירה הערכית הנכונה. אך לצערנו, הניסוי המפואר הזה התנפץ אל מול אופיו האינדיבידואליסטי של האדם  וחשבון הנפש לא אחר לבוא.

יישובי הפריפריה היו במשך שנים רבות "מחוץ לתחום" עבור הקולנוע הישראלי אשר פעל רובו ככולו באזור תל אביב והמרכז. סרטו של רם לוי "לחם" משנת 1986 היה הראשון אשר הביא את סיפורן של עיירות הפיתוח אל הקהל הישראלי ופתח למעשה את כול הדיון הקולנועי ביחסים המורכבים בין הפריפריה הנכשלת למרכז הדומיננטי והחזק.   

אריק איינשטיין ז"ל והרב אורי זוהר ("לול", "מציצים", "עיניים גדולות") הם שניים מהסמלים הגדולים ביותר של עולם הבידור והתרבות הישראלי. הרצאה המבוססת על נוסטלגיה רוויה מוזיקה הומור וקולנוע. נסקור, את העשייה הקולנועית והטלוויזיונית שלהם ונראה שמתחת למעטה ההומור והחיים הפרועים הסתתרו נפשות טועות שחיפשו משמעות.

מדינה עדין אין להם אבל קולנוע דווקא יש!

רצה הגורל ולעם הפלסטיני נולדו מספר יוצרי קולנוע מרתקים בראשותם של:

איליה סולימן הגדול, האני אבו אסעד (מועמד לאוסקר), מישל חלייפי ואחרים. היוצרים הללו, מטפלים ב"בעיה הפלסטינית" בכנות, בעוצמה ובהומור יוצא מהכלל ומאפשרים לנו התבוננות מעמיקה ויוצאת דופן בשיח הפנים פלסטיני.

מבוא מרתק ומצחיק לתולדות הקולנוע הישראלי החל משנות השישים ועד ימינו, דרך סיפורי האהבה של "הצבר" המיתולוגי. החל מ "אקסודוס" יחד עם אורי גיבור הספר והסרט "הוא הלך בשדות", דרך סרטי הבורקס של שנות השבעים ועד "חתונה מאוחרת" סרטו המשובח של דובר קוסאשווילי . תוך כדי כך נחשוף את הזרמים האידיאולוגיים אשר השפיעו על החברה הישראלית לאורך השנים.

פרנץ קישהונט (קישון) עלה לישראל במאי 1949, כאשר אין בפיו מילה אחת בעברית. בתוך זמן קצר, הופך לגדול הסטיריקנים הישראלים ולסופר הישראלי המצליח ביותר (במונחי מכירת ספרים). באמצע שנות השישים, הוא מחליט להיכנס לעולם הקולנוע ולהפוך את הטקסטים שלו לסרטים. בסך הכול, יצר קישון חמישה סרטים. ארבעה מתוכם: "סאלח שבתי"( 1964) "ארבינקא" (1967) "תעלת בלאומליך" (1969) ו"השוטר אזולאי" (1971) כלולים בפנתאון של הקולנוע הישראלי וזכו להצלחה עצומה. סרטו החמישי, "השועל בלול בתרנגולות" (1978) היה כישלון חרוץ ובעקבותיו נטש קישון את עולם הקולנוע וקצת לאחר מכן גם את ישראל.

הרב אורי זוהר, נחשב ע"י רבים כגדול הבימאים שצמח כאן. קריירת הבימוי העשירה והמוערכת שלו מתאפיינת בתפניות חדות מבידור פופולארי ("מציצים", "לול", "השכונה שלנו") ועד אומנות גבוהה וביקורתית ("חור בלבנה", "שלושה ימים וילד", "כל ממזר מלך"), אך בכל עשייתו ניתן למצוא את מקורות השבר, אשר הביאו אותו לבחור בדרך אחרת.

 הקולנוע הישראלי, בדומה לתנועה הציונית כולה, בחר להתעלם מעולם האמונה והדת. באורח פלא דווקא בתחילת האלף הנוכחי חל שינוי משמעותי ועולם האמונה והדת היהודית חזר בתנופה לקולנוע הישראלי.  

ירושלים והכותל המערבי היו במשך דורות רבים הסמל הגדול לחיבור ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל. 

אלפי שנים של געגועים וכיסופים הגיעו לקיצם עם איחוד העיר ביוני 1967. 

כיצד מתמודד הקולנוע הישראלי עם מעמדה הייחודי של עיר הקודש?

מתי ולמה הפכה ירושלים לבירת הסרטים של ישראל?

העיר העברית הראשונה והכרך האורבאני היחידי  שיש לנו, הציבה תמיד אופוזיציה ממשית ל"נרטיב העל" של התנועה הציונית. אל מול האתוסים הגדולים: ציונות, בניין הארץ, התיישבות, חקלאות וצבא , התנהלו החיים בתל אביב כקרנבל אחד גדול של נהנתנות, הגשמה עצמית וחיים חסרי אידיאולוגיה ודאגות. נעקוב כיצד הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי בקולנוע הישראלי בכלל ונתמקד בעבודתם של אפרים קישון ז"ל, אורי זוהר ואסי דיין ז"ל, היוצרים המזוהים ביותר עם העיר.

במהלך שנות השלושים של המאה הקודמת, נוצרו בארץ ישראל המנדטורית הסרטים הראשונים של הקולנוע הישראלי. סרטים כגון: "צבר", "לחיים חדשים", "זאת היא הארץ", "ויהי בימי", "עבודה", והלהיט הגדול "עודד הנודד".

כל הסרטים, היו פרי עמלם של משוגעים לדבר, חלוצי הקולנוע הישראלי (נתן אקסלרוד, ברוך אגדתי, חיים הלחמי, אלכסנדר פורד ואחרים) אשר בתנאים בלתי אפשריים יצרו קולנוע ציוני מגויס, המציג בפני העולם כולו, את המפעל הציוני המתחדש בארץ ישראל.

סרט תיעודי (60 דקות), אותו ביימתי וצלמתי בזמן ההתנתקות מרצועת עזה (אוגוסט 2005), הסרט מלווה שלוש דמויות מרגשות, אשר התגוררו בגוש קטיף עד לפינוי. המפגש בנוי  מצפייה בסרט ודיון אחרי ההקרנה יחד עם עדכונים על תהליך השיקום של הדמויות המרכזיות בסרט.

רונית אלקבץ ז"ל ("שחור", "אור", "שבעה", "ביקור התזמורת", "גט") , הייתה ללא ספק השחקנית והיוצרת המרתקת ביותר של הקולנוע הישראלי בשני העשורים האחרונים. הייתה בה עוצמה פנימית יוצאת דופן, אשר באה לידי ביטוי דווקא, כאשר גילמה דמויות של נשים מנוצלות ומוחלשות.   

"הוא הלך בשדות", "גבעת חלפון אינה עונה", "החיים ע"פ אגפא", "מר באום", "בטיפול", "החיים כשמועה" : אסי דיין, היה שחקן נפלא כותב מוכשר ובמאי ישראלי חשוב אך יותר מכול הוא היה הבן של "אבא אחד עם עין אחת" על חייו, משפחתו ויצירתו הנפלאה בצלו של אביו המיתולוגי.